top of page

Patricia's show about the Holocaust for Children

Updated: Oct 6, 2021


Olga Levitan

To Present the Holocaust to Children

Ian’s Daughter by Patricia O'Donovan represents a rare artistic phenomenon: the show deals with the Holocaust and its target audience consists of children between the ages of seven and eight. The show’s subject requires a search for theatrical means capable of expressing inconceivable tragedy, while the nature of the audience requires particular consideration of its age and employment of special means in order to allow exposure of the horror without damaging the viewers’ mental health. This hidden polarity between the demands of subject matter and audience stands at the core of the show’s characteristic artistic language and tensions.

In the aforementioned situation, the initial occupational questions confronting the artist concern the choice of the artistic framework and concrete thematic motifs (or objects) which will make it possible to present the Holocaust to children. Patricia O’Donovan chooses the framework of a story with the storyteller in a dual role: she draws her audience closer to the subject while helping them to face its frightening aspects and preventing the children from approaching the horror too closely. The artist appears as a character presenting personal childhood memories and in this manner relates the events which took place in a Dutch village during the Second World War. However, a large proportion of the story is told from the perspective of the girl, Anita, the tale’s main heroine, daughter of a Jewish mother and a Dutch father. Anita does not talk about the fear of death and concentration camps – rather, she describes everyday changes in her life which occur as a result of the German conquest, such as her friends deserting her because of the rumors that her mother was Jewish. As a result, the child is forced to deny and contradict her connection to the Jewish people. Anita is unable to understand the events around her – she expresses her astonishment at the new world order, suddenly divided into those who are “good and like us” (Germans, or at least Dutch-people) and those who are foreign and bad, namely Jews. The child interprets the events as loss of rhyme and reason – she emphasizes the absurd elements of this view, providing demonstrations with the help of games: one of the dolls, different from the others in some manner, is declared “Jewish” and banished. Here, O’Donovan makes use of meta-theatrical tools. Ian's Daughter is actually Anita’s show, which, by means of her dolls, presents sequences from her family’s life. The theater-within-theater distances the Holocaust events but does not cause any emotional alienation.

The show’s plot develops on two planes. The linear plane presents what happens to Anita’s family at the start of the Nazi conquest, when her mother is forced to wear the yellow star and her father pretends to serve the Nazis, while in fact saving her mother and helping many other Jews who hide in his house. This level is important but serves chiefly as a backdrop to the associative plane, wherein the emotional world of a child attempting to understand events around her is revealed. The central theme of the associative plane is the character of the “other” and attitudes toward this character. One black doll is different from the other white and blond dolls and Anita finds it necessary to explain to her sister why she also claims the black doll as her daughter. The German officer who appears in Anita’s dream negates all of the dolls who appear strange or different to him, including the black doll and a giraffe with a short neck, and throws them away. Anita’s best friend, a Dutch girl, accuses Anita’s turtle doll of being different from her own doll. Over the course of the play Anita discovers that being “different” means being Jewish. When she plays with her blocks, it becomes evident that the yellow blocks, differing from the red blocks, represent the Jews. On both levels, the emotional innocence of the child is evident, but whereas on the linear plane Anita attempts with all her strength to deny that her mother is Jewish, on the associative level she returns to her feelings of otherness. Her games virtually emphasize the ridiculousness of separating people into categories of “same” and “different”.

In order to play the character of a child, Patricia O’Donovan decides to make herself shorter – rather than standing, she sits cross-legged opposite her audience, eye-to-eye with them. This helps to build a rapport with the audience, who see that she is like them – a short character in a world of tall people. In addition to this, Anita, a flesh and blood character, has a “double” – a wooden doll constructed from pieces of furniture, reminiscent of archaic sculpture. It is interesting to note that this doll, along with the dolls representing the rest of Anita’s family, is similar to the “atsei hayim”, or wooden arms of torah scrolls. In essence, Anita’s story treats on three characters: the adult storyteller, the child Anita, and the doll symbolizing the child. Speech passes from the first character to the second and from the second to the third, and therein lays the unusual intensity of the show, which captures audience members of different ages. In this way, the effect of a play-within-a-play is also created: The artist plays the character of Anita, who presents her story, in which the doll plays her character. These elements help to express the play’s duality, which by means of a child’s story draws the audience nearer to the subject of the Holocaust, while at the same time distancing them, effecting defamiliarization from frightening events. The merging and simultaneous existence of drawing in and defamiliarization defines the unique artistic character of this show.

Dr. Olga Levitan graduated from the Academy of Television, Music and Cinema of Saint Petersburg. Member of the Seminar for Puppet Theater Criticism of Saint Petersburg 80-85. She has published tens of articles on research and criticism of Puppet Theater. At present she teaches at the Theater Department of the Hebrew University of Jerusalem.

Translated from the Hebrew to English by Shannon Kisch, January 2008.

At present it is a part of a paper on Holocaust themes in the Israeli Fringe Theater, that has been presented at the International Conference Jews/Theatre/Performance in an Intercultural World at The Jewish Theological Seminary, New York, February 22–24, 2009.

Soon to appear in Hebrew (Teatron - an Israeli Quarterly for Contemporary Theatre, 26, 2009) -Ha Shoa be Teatron ha Fringe ha Israeli.


אולגה לויטן

להציג את השואה לילדים

הצגת תיאטרון הבובות בתו של יאן, המוצגת על ידי האמנית הירושלמית, פטריסיה אודונובן, מביעה תופעה אמנותית יוצאת דופן: נושא ההצגה הוא השואה היהודית, קהל יעדה - ילדים בני שבע - שמונה. הנושא דורש לאתר את האמצעים התיאטראליים המסוגלים לבטא את הטרגיות שלא ניתנת להבנה. הקהל מבקש להתחשב בגילו ולהשתמש בכלים רכים שבאמצעותם ניתן לחשוף את הזוועה ולא לפגוע בבריאות הנפשית של הצופים. הקוטביות הסמויה הזאת שבין דרישות הנושא לדרישות הקהל מהווה רקע מהותי לשפתה האמנותית של ההצגה ולמתחים המאפיינים אותה.

במצב המתואר, שאלות מקצועיות ראשונות שעומדות בפני האמנית קשורות לבחירת המתכונת האמנותית והמוטיבים (או הפרטים) התמאטיים הממשיים שדרכם ניתן להציג את השואה לילדים. פטריסיה אודונובן בוחרת במתכונת סיפורית: היא מופיעה כדמות שמציגה את זיכרונות ילדותה האישיים ותוך כך מספרת על האירועים שהתרחשו בעיירה הולנדית בימי מלחמת העולם השנייה. הדבר החשוב הוא שחלק גדול מן הסיפור מסופר בשמה של הילדה, אניטה, הגיבורה המרכזית של העלילה, שהיא בת לאמה ממוצא יהודי ואב הולנדי. יש לציין כי אניטה לא מספרת על פחד מוות ומחנות השמדה, אלא מתארת שינויים יום-יומיים שקרו בחייה בעקבות הכיבוש הגרמני, כשחבריה הפסיקו להתיידד איתה עקב השמועות כי אמה יהודיה. כתוצאה מכך נזקקת הילדה להכחיש ולהסתיר את קשרה לעם היהודי. עם זאת, היא מביעה את תמיהתה מן הסדר החדש של העולם שהתחיל להתחלק לאלה שטובים ודומים לנו (גרמנים או לפחות הולנדים) ולאלה שרעים וזרים, קרי יהודים. הילדה מפרשת את המתרחש כאיבוד הגיון, היא מבליטה את האבסורד שבדבר ומדגימה זאת במשחקיה: אחת מן הבובות נבדלה במשהו מן האחרות ואז היא נקראת יהודיה ומגורשת. כאן משתמשת אודונובן בכלים של מטא-תיאטרון. הצגתה בתו של יאן היא בעצם הצגתה של אניטה, שבעזרת צעצועיה, מציגה קטעים מחיי משפחתה. השפה המסורבלת של מטא-תיאטרון, המבוססת על אשליה ויחסים מורכבים בין המציאותי (סיפור מחיי היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה) למדומה (משחק ילדה עם הצעצועים, בו כל דבר מתרחש כאילו), מתגלה כמתאימה ביותר ונתפסת ללא שום קושי על ידי קהל הילדים.

עלילת ההצגה מתפתחת בשני רבדים. הרובד הליניארי מציג את מה קרה למשפחתה של אניטה בתחילת הכיבוש הנאצי, כשאמה נאלצת לשים על עצמה את הטלאי הצהוב ואיך אביה מעמיד פנים כי הוא משרת את הנאצים, אך למעשה הוא מציל את אימה וגם עוזר ליהודים רבים שמתחבאים בביתו. הרובד הזה חשוב, אך הוא מעין רקע לאירועי הרובד האסוציאטיבי שדרכו מוצג העולם הרגשי של הילדה, המנסה להבין את המתרחש סביבה. המוטיב המרכזי של הרובד האסוציאטיבי הוא הדמות השונה והיחס אליה. בובה אחת שחורה הינה שונה משאר הבובות הלבנות הבלונדיניות ואניטה צריכה להסביר לאחותה למה היא טוענת כי גם הבובה השחורה היא בת שלה. הקצין הגרמני שמופיע בחלומה של אניטה פוסל את כל הבובות שנראות לו שונות ומשונות, כולל את הבובה השחורה ואת הג'ירפה בעלת הצוואר הקצר, וזורק אותן להשמדה. חברתה הטובה, ההולנדית, של אניטה מאשימה את בובת הצב של אניטה בכך שהיא שונה מבובתה. במהלך ההצגה מתברר לאניטה כי להיות שונה משמעותו להיות יהודי. כשהיא משחקת בקוביות, מתגלה כי אלה בצבע צהוב, השונות משאר הקוביות האדומות, מסמנות את היהודים. בשני הרבדים קיימת תמימות רגשית של הילדה הקטנה, אך בזמן שברובד הליניארי מנסה אניטה בכל כוחותיה להסתיר כי אמה יהודיה, ברובד האסוציאטיבי היא חוזרת לרגשות השוני. משחקיה אף מבליטים את הגיחוך שבחלוקה לשונים ולדומים.

בנוסף לכך קיימת לאניטה, שהיא דמות בשר ודם, כפילה שהיא בובת עץ העשויה ממרכיבי רהיטים ביתיים ודומה לפסלים של האמנות הארכאית. (מעניין כי הבובה הזאת וגם בובות שמציגות את שאר בני משפחתה של אניטה נראות דומות לחלקי עץ של מגילות התורה). בעצם, סיפורה של אניטה מסופר על ידי שלושת הדמויות: המספרת המבוגרת, הילדה אניטה והבובה המסמנת את הילדה. הדיבור עובר מדמות אחת לשנייה ומשנייה לשלישית ובכך טמונה האינטנסיביות המיוחדת של ההצגה, הכובשת צופים מגילים שונים. כך נוצר גם אפקט כפול של ההצגה בתוך ההצגה: האמנית מגלמת את דמותה של המספרת שמגלמת את אניטה שמציגה את סיפורה שבו הבובה מגלמת את דמותה. הכפילות המשחקית הזאת מבטאת את המהות הדו-ערכית של ההצגה שבאמצעות דמות הילדה גם מספרת את סיפור השואה וגם חושפת את תהליכי החשיבה על משמעותו. הסיפור המסופר על ידי הילדה מקרב את הצופים לנושא השואה וגם מרחיק אותם ומעניק הזרה למאורעות המפחידים. מיזוג וקיום בו-זמני של תופעות התקרבות והזרה מביעים את ייחודה האמנותי של ההצגה.

כדי לגלם את דמות הילדה, מחליטה פטריסיה אודונובן להנמיך את קומתה, לא לעמוד מול הצופים אלא לשבת עם רגליה משולבות ולהיות בגובה העיניים של קהלה. הדבר עוזר לבניית אמון בינה לבין הצופים, הרואים כי היא כמוהם: דמות נמוכה בעולם הגבוהים. המצב שבו במהלך זמן ממושך יושבת האמנית במרכז החלל המסמן את ביתה של אניטה, מגביל את חופש תנועתה ובו בזמן מדגיש את חשיבותה של כל פעולה. הגוף של האמנית אף הוא מדבר בשפת הסימנים ונראה כי אבריה הופכים לאביזרי במה שתפקידם לסמן את המקומות והאירועים. אחד השיאים המרשימים של ההצגה הוא קטע ללא מילים, כשהאמנית שמה כתמים בצבע הצהוב, המסמן את היהודי, על אחת מרגליה ואחת מידיה. כך נתחלק \ נתפרק הגוף לשני המרכיבים – יד אחת הופכת ליהודיה והשנייה לא. ברגעים אלו נשמעים צלילי בכי של המוסיקה הכליזמרית, מתחיל משחק פנטומימה בין היד המסומנת והלא מסומנת, ונראה לכולם כי היד האחת מתקשה להתקיים ללא השנייה. זה ביטוי למשחק סמלי כוללני שמדבר בשפת המשל: במרכיבי הגוף חושפת האמנית את האבסורד שבגזענות.

סוגיית היחס לשונה ולאחר, המרכזית בהצגתה של פטריסיה אודונובן, מגשרת בין שנות המלחמה והשואה לזמנינו אנו. אין ספק כי זאת הצגה שדנה בהיסטורית וללא שום דידקטיות בטאקט ובתבונה מעבירה לקהלה ידע רגשי ואף שכלי לגבי השואה היהודית. בו בזמן, זאת הצגה עכשווית לחלוטין שבאמצעות התייחסותה להיסטוריה מתייחסת לחיי החברה המודרנית ומביעה את מחאתה נגד כל ניסיון של גזענות

דר. אולגה לויטן מרצה בחוג ללימודי לתאטרון באוניברסיטה עברית בירושלים. דר. אולגה לויטן בוגרת אקדמיה לטלוויזיה מוסיקה וקולנוע בסן פטרבורג.חברת סמינר ל מבקרי תאטרון בובות בסן פטרבורג 80-85.פרסמה עשרות מאמרי יקורת ומחקר אל תאטרון בובות.


כרגע הוא חלק ממאמר בנושא השואה בתאטרון הפרינ' הישראלי שהוצג בכנס הבינלאומי "יהודים/

2009/תאטרון/ הופעה בעולם בין-תרבותי" בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק פברואר22-24

בקרוב יופיע ב"תאטרון"- רבעון על תאטרון בן זמננו 26,2009 : השואה בתאטרון הפרינ' הישראלי.

bottom of page