אמאנלי שרה. שיר ערש מזרח-תיכוני עתיק בתיאטרון צלליות

שיר ערש אכדי: אלמוני. מסופוטמיה, 2500 לפני הספירה לערך.


  • לטרייל של ההצגה לחץ כאן

  • לפוסט באנגלית לחץ כאן

הוויכוח בין שמש(אל השמש) וסין(אל הירח): מי יתחיל את היום?



קרדיטים:


שיר ערש אכדי: אלמוני. מסופוטמיה, 2500 לפני הספירה לערך.

בימוי, טקסט, תמונות ובובות צלליות: פטריסיה אודונובן

מוסיקה: ירדן ארז

עבודות ריתוך ומנורת גוף: מריו קייסמן

תרגום לעברית: נדב ליניאל

תלבושות: תמר גינתי

על הבמה: פטריסיה אודונובן וירדן ארז

הפקה: תאטרון הקרון בירושלים


תודות: אני מבקשת להודות במיוחד ל: קמאל קיזל, סטודנט לבלשנות באוניברסיטה העברית על השגת שיר הערש באכדית ותרגומו לגרמנית, ועל הסיוע וההדרכה בהגייה אכדית. דוקטור אורי גבאי ופרופסור ויין הורוביץ מן המחלקה לחקר המזרח הקרוב הקדום באוניברסיטה העברית, על העזרה והסיוע בהבנת כתב היתדות, הגייה, ועל הזמן שהקדישו להשבה על שאלותיי בנושא. ד"ר אורי גבאי הכין עבורי תעתיק של לוח החמר שבו שיר הערש בכתב יתדות. עתידה בראון על תרגום שיר הערש מגרמנית לאנגלית. דוקטור נעמי יואלי על הערות חיוניות וחשובות ועל תרומתה בשלבים האחרונים של העבודה, כמו כן, על הדרכתה בעברית.



אמנילי שרה לאללי התינוק



המקורות: שירי הערש של מסופוטמיה תורגמו לשפות אחרות, בינן עברית. עבודתי נעשתה לאור תרגום לגרמנית. שיר הערש מספר על אינקידו, על אל בתי המגורים, על אישה מינקת ועל תקוותה של האם לשוב אל מטלותיה היומיומיות. על מנת לבנות סיפור עבור הדמויות הללו קראתי וסקרתי רשימות של שמות גברים ונשים בני התקופה, מידות משקל ונפח, מילות תואר נפוצות, תיאורי מנהגים מקומיים, מזמורים ושירים של התרבות האכדית וחלקים רבים ממה שתשמעו עתה מגיע ישירות מן הטקסטים הללו שקראתי. בבניית ועיצוב הבובות ובהקמת התפאורה נסמכתי על ציורים שנתגלו בשרידי בתים, ושאבתי השראה מחפצים וכלי עבודה יומיומיים מן המזרח הקרוב הקדום, שנחשפו במסעות חיפוש ארכיאולוגיים. היות ואין שום עדות ממשית או תיעוד של ביצוע מוסיקאלי לשיר הערש ומכיוון שירדן ארז מנגן מוסיקה מִפָּרָס הבחירה בו כמלחין הייתה טבעית.



תמצית העלילה: אנחנו פוגשים במונוירטום, דמות זקנה, חכמה, שתלווה אותנו לאורך הסיפור מתמונה לתמונה. אנו פוגשים באל השמש ובאל הירח שמחליטים ביניהם שהיום יתחיל בערב. אנו פוגשים באינקידו הגיבור, החזק מזאבים, שנשאר ער בלילה לשמור על העדר. אנו נמצאים במסופוטמיה, לפני כ-4000 שנה. אישה הנקראת אמאנילי ובעלה, אילאבא אנדולשו, בוחרים בשם לתינוק שעתיד להיוולד להם. אמאנילי מקווה שהתינוק שייוולד יהיה שלו ושקט. היא לומדת ממונוירטום מה עליה לעשות כדי להסות את התינוק אם הוא בוכה. לאחר לידתה, כשמגיע היום בו אמאנילי יכולה לשוב סוף סוף לעבודתה כרוכלת בשוק, בו היא מוכרת חלב עיזים וגבינות היא משאירה את בנה בבית, בידיים טובות: אב, אחות, מינקת, עז וחתול ואף אלת הבית שסובבים אותו, דואגים לו. אך אללי, התינוק, אינו מרוצה. עד מהרה אמו שבה הביתה בריצה, משכיבה אותו לישון ושרה לו שיר ערש.



הדמויות:


מונוירטום: אישה זקנה וחכמה

שמש: אל השמש

סין: אל הירח

אנקידו: גיבור מסופוטמי, ידוע בעיקר כחברו הבלתי נפרד של גילגמש

אמאנילי: האמא

אילאבא אנדולאשו: האבא

זבאבא: חֲתוּלָהּ של המשפחה

קוסולו: העז המשפחתית

קו-איה: המינקת

אללי: התינוק

אשתרת ביתי: אלת הבית

בשדה: רועה

בשוק: רוכלים וקונים



אודות המופע: מונוירטום, הזקנה והחכמה ישנה. אני – מספרת בת ימינו – צריכה להעיר אותה כדי שתוכל לעזור לי לשחזר את אורך החיים ואת הלך היום בעת העתיקה, כפי שאלה עולים מתכניו של שיר הערש (שיר הערש כתוב באכדית ומונוירטום היא, כאמור, בת מסופוטמיה). מונוירטוםמצליחה במשימה זו בכך שהיא עוברת בזריזות מתמונה לתמונה עד שהיא מגיעה, בחזרה, אל רגע המפגש שלה עם אמאנילי ההרה המבקשת ללמוד ממונוירטום את חוכמת הלידה ואת שיר הערש. כך מצליח המופע לטוות שני חוטי עלילה שונים, מקבילים: לידת שיר הערש ולידת התינוק. שני חוטי העלילה נארגים יחד עם סיום המופע בשירת שיר הערש: מילים עתיקות, קדומות, בְּלִוּוּיָן בלחן חדש, בן זמנינו, המבוצע בכלי נגינתו של המוסיקאי.

עבר והווה, מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס, אכדית ועברית, אם ובנה מהדהדים את שני חוטי העלילה לאורך המופע, בעוד מונוירטום היא המייצגת את התקיימותם הכפולה, הבוזמנית של שני מישורי העלילה. מבריאת העולם לבריאתו של תינוק – המופע, כבתנועת זום, נע מן המיתולוגי והכביר, אל הקטן והמקומי. מנחירותיה של אישה זקנה אל נשימותיו של תינוק בשנתו עוקב המופע אחר מעגל שנסגר, מעגל החיים, עגול כמו העולם, כמו הרחם, כמו פיו של תינוק בבכיו.

מדוע תאטרון צלליות? זה זמן רב שאני מתעניינת בסיפור בתמונות. ז'אנר שמקורותיו נטועים עמוק בלב התרבויות הקדומות של המזרח הרחוק והקרוב, מסורות שעודן חיות, קיימות ומשוכללות כיום. במסורות אלה הַמְּסַפֵּר, בין אם ליווה את דבריו במוסיקה ובין אם לאו, בין אם נעזר במשחק ובין אם לאו, נזקק תמיד למגילה מצוירת שסייעה לו, כנקודת התייחסות, בִּטְוִיַּת סיפורו. במעקב אחר שלבי התפתחותה של מסורת הציור על מגילות נראה כי תיאטרון הצללים, שהיווה שלב בשכלול מסורת ז'אנרית זו, נועד לאפשר למספר לשלב תנועה ולהעניק חִיּוּת לדמויות המצוירות על גבי המגילה. תיאטרון צלליות הוא מדיום הולם במיוחד לתיאור עלילות קדומות כיוון שהדמויות בו נדמות מרוחקות, חמקמקות, בלתי מוגדרות עד הסוף; הדמויות ממוקדות ומטשטשות בקלות ובתנועה מתמשכת בדומה לפעולת הזיכרון עצמה. במופע אני משלבת בין טכניקת בסיפור בתמונות ובין תיאטרון הצלליות. אני מותירה את התפאורה סטאטית, נייחת, בשחור ולבן, רמז לתמונות נטולות רוח-החיים של ימי העבר ואל תוך תפאורה זו מובא הצבע בדמויותיהן של אנשים ובעלי החיים שפעלו וחיו את חייהם בזמנים עברו, שסיפורם נעשה בין רגע לסיפור מתקופת ההווה, חי, מוצג לפנינו. כשם שהמספר המסורתי של הסיפור-בתמונות נעזר בתאורה בכדי לכוון את תשומת הלב אל נקודה זו אחרת בציור עליה הוא מדבר, אני מנפישה את התמונה. האור הנשפך מן המנורה, הנע יחד איתי ומאפשר לי לבחור איזה חלק בתמונה להאיר ומותיר לי ידיים פנויות להפעיל את הצלליות ולהנפישן. היות וכל הבובות עשויות מגזרי נייר לא ניתן להציבן על מגילה אחת ארוכה, משום שנייר מודבק אינו מתקפל, ומכאן שעלי לבחור ולהציג את ההתרחשויות על גבי לוחות נייר נפרדים.

פסטיבלים:

  • בינלאומי לתאטרון בובות בירושלים, תאטרון הקרון.2010

  • בינלאומי לתאטרון בובות בירושלים, תאטרון הקרון.2009

  • בינלאומי לתאטרון ילדים, חיפה. 2009

  • בינלאומי לתאטרון בובות בירושלים, תאטרון הקרון. עבודות שכונה. 2008

  • בינלאומי לתאטרון בובות בחולון. 2008